עידן-הדלי - גולשים לעידן חדש!

מוצרי מיסטיקה, ארומתרפיה, תכשיטי קבלה, קריסטלים, פנג שואי, ספרים ודיסקים

   
שלום אורח | כניסה למערכת | הרשמה | תקנון

הבלוג של גבריאל רעם - דרך התודעה

בלוגים - כותבים קבועים > גבריאל רעם - דרך התודעה
שלום רב,

A.M. במדעי ההתנהגות. במקצועו: מומחה ומרצה לתקשורת אל מילולית. כמו כן, הוא מורה תודעה, כותב מסות על החיים דרך הפריזמה התודעתית. פרסם כשמונה ספרים, 4 על שפת הגוף.

ספרי ההגות שלו: ''אאוטסיידרים ומורדים'', ידיעות ספרים. 2006, ''אמנות השיחה'', ידיעות ספרים, 2004. ''שיחות תודעה'', הוצאת ניסן 2011.

וכן שני ספרי הגות תחת שם העט: גבריאל בן יהודה. 'מסע אל הישות הפנימית'', ו'החיים, המציאות ומה שנסתר'', שניהם בהוצאת גל, .1999. ספרו הבא: ''החיים, רשימות מן הגלות'' מצוי בשלבי עריכה לקראת הוצאה לאור בהוצאת ניסן.


גבריאל רעם   |   דרך התודעה


גבריאל רעם
גבריאל רעם - דרך התודעה
ארכיב
מחשבות ספקולטיביות אודות המוות 26/05/2014

יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.   כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.   כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.
קוהלת, פרק ט'
**
הסיבה לכך שחיים אורגניים על פני הפלנטה חייבים למות ולהתחלף אחת לכמה זמן – אינה מבחירה, זה אילוץ. 

החיים האורגניים כאן מוחזקים על ידי אנרגיות קוסמיות שמגיעות לכאן, דרך השמש בעיקר. 

ולגבי האנרגיות – אין כל בעיה עם האנרגיות, כל יום הפלנטה נשטפת מחדש על ידי אנרגיות טריות שמגיעות הנה כל בקר. 

הבעיה היא השחיקה של החומר החי של המערכת הגופנית-מנטלית וגם הרגשית. כל אלה נשחקים במהלך הזמן, המערכת המנטלית מאבדת מן הצלילות, החדות ובהירות המחשבה, ובעיקר הזיכרון נשחק מאוד.

 המערכת הרגשית נשחקת בגלל בעיקר בגלל הדחקות של פגיעות רגשיות שהם ספגו במהלך השנים. וככל שרבה ההדחקה של רגשות פגועים, כך המנעד הרגשי שנותר לאדם נעשה יותר ויותר מצומצם (ככל שיש יותר רגשות פגועים מודחקים). ואם הרגשות לא מודחקים, אז ההפך קורה והטורים עולים רמת ההתרגשות עולה וזה יוצר רגשות בטורים גבוהים, כמו מנוע שואג שלוחצים לו יותר מידי על דוושת הגז. ורגשות על טורים גבוהים במשך הרבה זמן שוחקים את יכולת הקליטה והרגישות של המערכת הרגשית. 

מה שלא נשחק זו הנפש (והתודעה, אם מפתחים אותה). 

החלקים הגבוהים (במידה והם נשמרים או מפותחים), יכולים להחזיק במצב צעיר ובריא שנים כמעט ללא סוף. אלה רק החלקים הנמוכים, התומכים – שנשחקים. 

עד כה דובר במערכת המנטלית והרגשית. עתה אנו מגיעים לגוף עצמו ולאברים החשובים שהוא מאכלס. ובכן, החלק הגופני עשוי ממולקולות של חומר הבונה את הרקמות והאברים שלנו. ואחרי גיל מסוים, חלק מן האברים כבר לא מתפקד במאה אחוז, והתפקוד הולך ויורד ככל שהגיל עולה, וכשמספיק אברים נמצאים בתפקוד מינימום, האדם מתקרב לסופו, בצורה זו או אחרת. 
כל זה מתחיל הרחק מאחור. זה מתחיל בזירעון שנושא טעינה חיובית, וביצית שנושאת טעינה שלילית, הנפגשים ברחם האישה, ומתחילים להתחלק, וכבר יש שם אינטליגנציה מופלאה, כי הם יודעים להתחלק כך שנבנה גוף מסוים מאוד. אבל על פי מודל קבוע. בשלב כלשהו, בדרך כלל בשבוע העשרים, באמצע ההיריון נשאב פנימה חומר אנרגטי, שאפשר לקרוא לו נפש, ואז אפשר להרגיש את התינוק זז ובועט ברחם.

(איני משוכנע במאת האחוזים שכל רופא יהיה מוכן לחתום על הכתוב כאן…) .

ומזמן הלידה החומר האורגני של גופו של התינוק ממשיך לצמוח. מגיע לשיא בסף שנות העשרה, ומרגע זה והלאה, משהפסיק לצמוח, הוא מתחיל להישחק. 

מעניין מה שקורה כאן. כפי שנכתב, חומר אורגני במהותו לא יכול להחזיק ללא סוף, עם הזמן ועם הפעילות הוא מתבלה בדיוק כמו זוג נעליים חדשות מרגע שנועלים אותם, זמנם קצוב. או זוג מכנסיים, אי  אפשר ללבוש אותם לעד, מלבישה להתפשטות וכן הלאה הבד נשחק, תפרים נפרמים, החוטים נעשים דקים יותר. ובמקומות מסוימים מתחילים קרעים בבד. זו השחיקה. דומה למה שקורה לאברים שלנו, הכבד, הטחול, הלבלב, הראות ובעיקר הלב, שעובד הכי קשה מכולם. 

היה מצוין אם היו בונים גוף לפעם אחת וזה מחזיק מעמד ולא  מתקלקל או מתבלה כעבור כמה זמן. 

אבל זה לא אפשרי. ומדוע? ובכן כאן יבוא הסבר קצת משונה. זה תלוי באיכות החומר… כן, כן. אין ספק שאיכות החומר על הירח נמוכה יותר, (הכל סלעים) ושם אי אפשר בכלל ליצור חיים אורגניים. פה על הפלנטה החומר המשובח ביותר שמור לבני אדם, שגופם מעודן, מורכב ומפותח יותר. (מחשבה: ואם יש הבדלים כאלה בין רמת החומר של בני אדם לחיות, האם לא נראה הגיוני שכך יהיה, ברמה פוטנציאלית לפחות, גם לגבי הבדלי הנפש בין בני אדם?). 

בכל אופן רמת החומר כאן על הפלנטה היא לא משובחת במיוחד, ככל שהאיכות נמוכה יותר – כך הבלאי יהיה מאסיבי ומהיר יותר. החומר כאן יכול להחזיק מעמד מקסימום כמה עשות שנים. אך מה זה כמה עשרות שנים בקנה מידה קוסמי? לעומת אורך חיים של כוכבים, סופר נובות וגלקסיות? זה כמו ההבדל בין שניה אחת למאות אלפי שנים. אפשר להניח כי על השמש איכות החומר גבוהה יותר והבלאי נמוך יותר.  ועל כן מחזיק מעמד הרבה יותר זמן. (שוב, זה נשמע משונה, נא לזכור, אלה ספקולציות ותו לא. דמוקרטיה נכון?).

עד כאן על האברים והגוף, הרגשות והמחשבות. לא חסר כאן משהו? ומה עם עצמיות? עם תחושת עצמי? אני? היכן זה בכל הקשקוש הזה?

אז צריך להבין משהו לגבי אינדיבידואליות וזהות עצמית; אני, אגו וכל זה – זו פריבילגיה מפוקפקת השמורה לבני אדם שנולדים עם מודעות מוגבלת מאוד,  מספיק מוגבלת, כדי לתת להם חופש מוגבל לבחור בהתפתחות רוחנית, אבל אם הם בוחרים בהנאה וכיף, אין מה לעשות, הגדם שהיה יכול להיות עץ ענק מצמח גידולי פרא, שאחד השמות שלהם זה אגו. 

בודהא עצמו, כפר בדעה שהנפש היא האני העצמי שלנו. וקבע שהעצמי לא קיים. כל אדם הוא חלק מן הקוסמוס, וההרגשה שהוא אינדיבידואל בעל זיכרונות, רצונות וחרדות שהם רק שלו היא אשליה בלבד.

הבריאה (או האינטליגנציה שמנהלת אותה) לא מכירה בזהות עצמית, אני, אגו, אינדיבידואליזם וכו'. רק ברמת האנרגיה הנדרשת בגלל הרמה שאליה האדם הצליח לשדרג את תודעתו על ידי עבודה מאסיבית על רגשותיו ותגובותיו; להפחית את התגובה המכאנית, את ההתפרעות הרגשית, ואת העצבים החלשים שקורסים כשהעומס גדל. כשאדם הצליח לשלוט בכאוס של החלקים הנמוכים, רגשות, מחשבות, יצרים וכו', אז הוא משדר תדר אחר, גבוה, מעודן יותר. והיות והקוסמוס עובד על שיטת הקולן, אז מה שהתודעה של האדם שעבד על עצמו משדרת, מביא אליה אנרגיה באותה הרמה.

הנה הדגמה חזותית על אפקט הקולן, שהוא הדרך שתדרים גבוהים מתקשרים ביניהם, על סמך זהות או שוני בתדר. זהות בתדר מקבלת תקשורת, שוני בתדר, אין תגובה.  

עד כאן הכול ברור (כאילו), בסוף הגוף מתפרק עד לרמה של אטומים וכך נבלע בטבע, הנפש חוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות, הרגשות והמחשבות מתפרקים כמו הגוף, אם אין להם מרכז אנרגטי גבוה משל עצמם, (שזה יכול רק להיעשות תוך כדי עבודה פנימית אינטנסיבית וממושכת). הדבר הזה שאנו קוראים לו: "'אני", זה לא יותר מאשר אוסף אקלקטי לא מגובש, של מצבי רוח ותכונות אופי (ברובן גנטיות) שמיד מתפזר עם מות האדם. אז כמעט הכול מתפרק למרכיביו הראשוניים, במידה מסוימת חוץ מהנפש, שחוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות… ברור שאם אדם לא פיתח תודעה שהיא מעל לממוצע, לא יהיה בו משהו שיישאר אחרי המוות, הכול מתפורר, וחוזר לכור מחצבתו. עד לרמה הכי קטנה של החומר. כי גם הרגשות והמחשבות הן חומר ואם לא נעשתה להם מגנטיזציה, כלומר עם לא עובר דרכם כוח חשמלי חזק יותר – הם נשארים ברמת תת מגנטית. במגנט כל המולקולות הן על אותו התדר 'ומצביעות' לאותו כיוון. אז אם הרגשות והמחשבות נשארות עם זרם חשמלי נמוך ואין להם התחככות, עם אדם ברמה גבוהה יותר, אין צ'אנס שהרגשות והמחשבות שלהן יתמגנטו, ויצליחו אולי לשרוד את מכת המוות. 

עד כאן הכל ברור, (כאילו) ועדיין נותרת שאלה אחת פתוחה, נגיד שאדם הצליח לפתח רמת תודעה גבוהה מרמת האנרגיה כאן, וכל חייו הוא מייבא אנרגיה מגבוה, אזי השאלה היא מה קורה לתודעה שלו? (לאחר המוות), האם גם היא מתפרקת. או מרמה מסוימת והלאה ישנו מרכז מגנטי שמאחד כל המולקולות והאטומים. ואז? האם יש לתודעה הזו תחושת של עצמיות, האם התודעה הזו 'זוכרת' למי היא שייכת? הרי העצמיות מתפוררת ברגע שהגוף קורס והאדם מת, וכל שנשאר, אולי, זו תודעה מפותחת, אולי, (שמורכב בעיקר ממרכז רגשי גבוה, אם יש, ומרכז מנטלי גבוה אם יש). אך אז מה קורה להם? מה קורה לתודעה מפותחת? מה דרגת הפיזור שעובר עליהם. מה היכולת שלהם להחזיק בתחושת עצמיות. או שזו מתפרקת מיד עם המוות, וכל שנותר, אם נותר, זה מה שהאדם הצליח לפתח מעל לרמה הממוצעת, הקיימת. אך אולי ללא ידיעה שזה הוא, כי אולי תחושת הזהות העצמית מתפרקת איך שלא יהיה ולא שורדת את השוק של המוות… וכל שנותר זה גוש אינטליגנטי של תודעה מפותחת שמשוטט בחלל. ומה קורה אתו? זה סוף החידה. 

גבריאל רעם 'דרך התודעה'
26.5.14

הוספת תגובה

במרחק שלוש פנטסיות 09/03/2014

כמעט כל אדם (לפי רמת היציבות הרגשית והפסיכולוגית שלו, [אך על כך בהמשך]) מצוי במרחק 3 פנטסיות: מערות למציאות, מהגשמה עצמית, מחיים מלאים ואותנטיים, מלקיחת אחריות על חייו, מקירבה אישית ואינטימית עם האחר, מבגרות רגשית ונפשית. 

(כמו במשחקיהם של בני האדם'' [מאת אריק ברן, הוצ' מודן]) שנועדו למלא מקום כביכול של קירבה נפשית אותנטית, כך גם כאן: שלוש הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת ולסבול: תסכול קיומי, פגיעות רגשיות וכאבים רגשיים, אכזבות אישיות, ריקנות פנימית וקיומית, ותחושת פספוס של החיים 'שהיו אמורים להיות לנו'. 

ואיך הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת את הקשיים הללו? 
ובכן, בכל פעם שאדם נתקל באחד מן המפגעים הרגשיים והקיומיים הללו והוא נופל תחתם פגוע רגשית ו/או נפשית – מיד צצה ועולה אחת משלוש הפנטסיות, מאפשרת לו לשאת ולסבול את המפגעים הללו, על ידי לחישה של הבטחה קוסמת על אוזנו, הבטחה שאומרת משהו כמו: ''כשהפנטסיה תתגשם, אזי תדע, שלא לשווא סבלת, כי התגמול הוודאי יהיה שווה את התסכול, הריקנות והכאבים הרגשיים של ההווה''. 

התהליך הזה דומה לסוג המשקל שהיה בחנויות של חנוונים לפני שנים רבות. היו שתי כפות מאזניים, על אחת החנווני שם את הסחורה ועל האחרת הוא שם משקולות ברזל בגדלים ובמשקלים שונים. והוא מוסיף משקולות עד ליצירת איזון בין שתי כפות המאזניים, ואז הוא מחשב על פי המשקל את המחיר של הסחורה. הפנטסיות הן המשקל הנגדי (הנמשל של המשקולות של החנווני) שמושם על כף המאזניים כדי לאזן את האכזבות, הריקנות, הפגיעות הרגשיות וכו' שאדם נופל תחתם בזמן נתון. 

צריך לציין שהאדם לא מפנטז, עבורו הפנטסיות הן אפשרות ודאית שאינו יכול לדמיין את חייו לעתיד, בלעדיהן. הוא משוכנע בכל מאודו, ו'יודע' שהפנטסיה היא הבטחה איתנה בדבר העתיד. כה איתנה ומוצקה עד שהדבר הנורא מכל שהוא יכול להעלות על הדעת זה שבעוד כ30 שנה עדיין יצפה לפנטסיה וימשיך לסבול את אותו דיסוננס אמוציונלי- קיומי לגבי חייו הנוכחיים. לחשוב שהפנטסיה לא תתגשם היא אפשרות כה נוראה עבורו שהוא מקבל צמרמורת וזיעה קרה על עצם האפשרות הזאת (ואולי אפילו יחשוב מחשבות אובדניות). 

עד כאן לגבי המשקל והחשיבות של הפנטסיה בחייו של כמעט כל אדם, מן הרגיש ביותר ועד האדם שיש בו תסכול כלשהו לגבי חייו הנוכחיים. 

ועתה לפירוט שלושת הפנטסיות:

פנטסיה א. 
''אהבתה של אמא שלי תגן עלי מפני כל רע. היא הבטיחה לי זאת, שהעולם שמחכה לי יהיה נפלא. כי אני מיוחד ואני שלה''. 

והיות והיא כה רוצה ומאמינה בזה-  היא מטביעה זאת בעוצמה בתת הכרה של בנה/בתה הקטנים. 

היא לא יכולה לשאת את המחשבה  שיהיה לו קשה, שהוא עלול חלילה לסבול. וכדי להפחית את הדיסוננס האמוציונלי שאפשרות מחרידה זו מעלה בה – היא רוקמת את הפנטסיה בדבר אהבתה שתגן עליו מכל פגע. דומה במשהו לקשת בענן שהבטיח אלוהים לנוח לאחר המבול: מבול נוסף לא יהיה. 

וכך, בכל פעם כשהילד שבגר חווה מפלה, כישלון, מפח נפש, פגיעה רגשית – מיד צפה בו ההבטחה המאזנת של אמו: ''אתה עוד תראה, יהיו לך חיים נפלאים''. ומיד המים הסוערים של רגשותיו הדואבים כמו מקבלים שטיפה של שמן זית זך שמזכך ומרגיע את הסערה הרגשית. ''יהיה לך טוב, הכי טוב, אל תדאג. אימא הבטיחה''. 

פנטסיה ב. 
''יום אחד כבר לא אהיה מוכה, מוכה רגשית, ובעיקר לא אהיה קורבן לאנשים כוחניים, אכזרים שפוגעים בי רגשית שוב ושוב, מנצלים אותי ומכאיבים לי. אך אני יכול לסבול את זה כי אני יודע, באמונה שלמה, שאני עובד על עצמי, אני מתבגר, לומד מן הניסיון ובעיקר: משתנה. אהיה שונה. יום אחד, לא רחוק, (אסור לזה להיות רחוק כי אני מחזיק מעמד בעור שיני) גם אני אהיה שולט, חזק ואימתני, אצליח לשלוט במקום להיות נשלט, לקרבן במקום להיות קורבן. אני עוד אראה להם. 

והמשוכנעות הזאת (אכן זו משוכנעות, לא אמונה, זו ידיעה שלמה) בדבר השינוי הזה שאעבור – מנפגע רגשית לפוגע, היא שמאפשרת לי לסבול עכשיו את היותי פגיע רגשית ואת העובדה שאנשים כוחניים פוגעים בי כל הזמן ומכאיבים לי רגשית. ואז אראה להם, אלמד אותם לקח, אחזיר להם כפל כפליים''...

פנטסיה ג.
''אלה שפוגעים ומכאיבים לי, לא יודעים מי אני באמת, הם חושבים שאני חלש, שאפשר להתעמר בי, הם לא יודעים שאני בעצם (מחק את המיותר, או הדגש את המתאים ביותר): מושיע, משיח, גואל, נביא, יוצר דגול, אדם שיום אחד יזכה להערצה חסרת גבולות. 

ואז, ואז, כל הסבל הזה יהיה כלא היה. 

פתאום כולם יראו מי אני באמת: נפוליון, ישו, משה רבנו, מלך ישראל, מלך אנגליה. ואז כמובן שכולם יכרעו ברך ויבקשו סליחה, שהרי קודם לא ידעו מי אני באמת. ואז, ואז ברוב טובי כמובן שאסלח להם. 

שהרי איך יכלו לדעת את הגדולה שהייתה בי מעבר למה שהם, בעיני הבשר הרגילות שלהם – ראו''. 

עד כאן שלושת הפנטסיות.

צריך להבין, כל לא כל הפנטסיות מתאימות לכל אחד. זה קשור למצב הנפשי והפסיכולוגי של האדם. וזה נע מיציב יותר ליציב פחות.

-האדם היותר יציב ובריא רגשית ופסיכולוגית (אך עדיין חש אבוד ועזוב לעיתים קרובות) זקוק לפנטסיה א. (''העולם אוהב אותי''). 

-האדם הפחות יציב והיותר רגיש ופגיע זקוק לפנטסיה ב. (''יום אחד אהיה שולט ואז אראה להם''). 

-ואילו האדם עם הפוטנציאל הנפשי הרב ביותר ועם היציבות הנפשית הפחותה ביותר זקוק לפנטסיית המשיח, פנטסיה ג. 

בגדול, עבור שלושת הטיפוסים, הפנטסיות חיוניות ביותר, כמו ההדחקה וההכחשה, הן מאפשרות לנו לשרוד את איימי הקיום , את האכזבות, המפלות והכאבים הרגשיים שהוא מנחיל. 
בלעדי שלוש הפנטסיות - או לפחות אחת מהן – לא היו שלושת הטיפוסים שורדים. 

ויקטור פרנקל שרד בגין המשמעות שהייתה לסבל שלו במחנות הריכוז. עבורנו אלה הפנטסיות שמאפשרות לנו לשרוד. וכולן מתחילות במלים" ''יום אחד, לא רחוק, הכול הולך להשתנות''.

ואכן הן מאפשרות לנו לשרוד. אך בה בעת הן מרחיקות אותנו ומרדימות אותנו ביחס למציאות, מרחיקות אותנו מן החיים כמות שהם וכך גם מרחיקות אותנו מן האפשרות להגשמה של הפוטנציאל האמיתי איתו נולדנו. וכך לחיות חיים מלאים . 

ועל כן אנו מצויים רוב רובו של הזמן במרחק מן המציאות, מהגשמה עצמית ומחיים אותנטיים. במרחק של שלוש פנטסיות. 
**
הערה: רשימה זו לקוחה מתוך ספר העומד לצאת לאור בתחילת אפריל ש.ז. ושמו: ''החיים, רשימות מן הגלות''. 

**
גבריאל רעם 'דרך התודעה'

הוספת תגובה

עידון מול גסות 03/01/2014

חלק א': זה מול זה, באספקט היסטורי

תוך כדי רכישת ידע אנו למדים על הבדלים בין בני אדם. הבדלים פיזיים, פסיכולוגיים, סוציו-אקונומיים, הבדלים שמקורם בהצלחה במקום העבודה, או הצלחה אצל בני המין השני, הבדלים השכלתיים, כספיים וכו'. כאן ברצוני לעמוד על הבדל שאין כלפיו כמעט התייחסות, הבדל ברמת הגסות או העידון של האדם. ולא רק שאין כלפי הבדלים אלה כמעט שום התייחסות ומודעות, אלא שאם אכן אומרים על אדם מסוים שהוא גס או על אדם אחר שהינו מעודן - יכול שאנשים יראו בזה וגם בזה שיפוט וסטיגמה. סך הכול אין הכרה בהבדלים של אדם אחד ממשנהו ברמת העידון של התנהגותו, מנהגיו, הופעתו וכו'. זה נתפס בדרך כלל כעניין של טעם אישי ותו לא.


ולפני שנעסוק בכך, נצלול לתוך מעין סקירה היסטורית כלשהי; אחד הדברים שיש להבין לגבי בני אדם כיום, שאנו הרבה יותר גסים והרבה פחות מעודנים מאשר היו אנשים לפני אלפי ואפילו מאות ואפילו כמה עשרות שנים (כמובן שההבדל נעשה בולט ככל שהולכים אחורה בזמן, אך גם בתמונות וסרטים של אמצע ותחילת המאה ועשרים ניתן להבחין בהבדלים). מספיק להביט בציורים מתקופת הרנסנאס כדי לראות כי הדמויות המצוירות הרבה יותר עדינות לבושם מעודן והבעת פניהם עדינה יותר מאשר ציורים שנעשו במהלך מאה השנים האחרונות. 


 

GR_1

ועוד יותר מעודן כשהמדובר בציורי כדים מתקופת יוון ורומי. ועוד יותר מעודן כשמדובר בציורים ממצריים העתיקה. 

 

GR_2

ולא רק בפיסול וציור דמויות, גם מוסיקה; אם נשווה את המוסיקה הפופולרית היום, מוסיקת טכנו, הבי מטאל, רוק והאוס בהשוואה ליצירות מתקופת הרנסאס והבארוק, למשל ביצירות של ווילדי, מונטוורדי, באך, ז'וסקן דה פרה, בוקסטהודה, היינריך שיץ ועוד ועוד. אם היו משמיעים מוסיקת האוס וטכנו לאדם שחי לפני כאלף שנה, זה היה עבורו כמו מהלומה בפנים. דרך אגב, גם אם היו משמיעים את המוסיקה הזאת לאדם שחי בשנות השלושים של המאה ועשרים, היה לו קשה להאזין לה. דבר נוסף, אפילו ההשוואה בין מוסיקת הרוק של שנות השבעים: הדלתות, הפינק פלויד והביטלס, אם לנקוב בכמה שמות של להקות בולטות - ובין מוסיקה שנרקדת כיום -  ניווכח עד כמה המוסיקה נעשתה גסה, קולנית והמונית. (עם זאת, לא כל הלהקות של שנות השבעים היו ברמה גבוהה יותר מאשר המוסיקה של היום. האבנים המתגלגלות למשל, היו גסות תמיד)

GR_3

ולא רק המוסיקה, גם ההבדל בין המבצעים; לראות את הנגנים והזמרים הפופולריים היום, בעיקר זמרי רוק, ראשית, חלקם נראים כאילו נשלפו מערמת כביסה לא נקיה, אך גם הלבוש, השרשראות, חלקי הגוף החשופים, הבעות הפנים המעוותות והתנועות הבוטות.

ולא רק המבצעים, גם עטיפות התקליטים כיום:

GR_4

GR_5

GR_6

מבט אל הנגנים והזמרים בתזמורת שמנגנת יצירות קלאסיות ובעיקר יצירות מתקופת הבארוק והרנסנס- 

GR_7

מגלה עד כמה הם מעודנים, כמעט בכל פרט בהופעתם ובמיוחד העור הנקי והצח. למרבית הפלא, כל הנגנים והזמרים בתזמורות בארוק ורנסנאס נראים כבני ובנות אצילים לשעבר, מעודנים ביותר. (אך על אצולה ועידון – בהמשך). 

GR_8

GR_9

המין האנושי עובר תהליך של היות יותר ויותר גס, וגם יותר ויותר נמוך (המוני). וכך גם אופן ההתנהלות וההתנהגות בכל מישור מחיינו. דוגמה אחת מיני רבות היא האלימות; כנראה אין משהו גס יותר מאשר אלימות, והיום היא נוכחת בכבישים, בבתי חולים כלפי צוות רפואי, בתוך המשפחה (מכות ורצח, בעיקר של נשים על ידי בעליהן) ובעיקר בבתי ספר ואצל בני נוער.

גם באופן ההתנהלות הבלתי מילולי ישנה השפעה חזקה של הגסות על אופן הדיבור; אנשים משסעים את הדובר באמצע המשפט, כמעט לא מדברים בשקט, טון הדיבור גבוה (לחוץ) ועוצמתי (אגרסיביות),חסר הדיבור האינטימי, דיבור אינטימי זה בשקט, כמעט בלחש, אך בשל הגסות של הסובבים אדם מרגיש צורך לדבר בקול רם כי הוא חש שבדיבור רך ושקט הוא לא יצליח להגיע לאנשים.

בהמשך לעניין הקול, ישנו גם עניין המבטא וחיתוך הדיבור ושני אלה יכולים אכן לשדר גסות או עידון. יש משהו בקולם ודיבורם של ירקנים בשוק שהינו פחות עדין מאשר שיח משוררים למשל. מבחינת שיוך תרבותי, אפשר להגיד שהתרבויות הים תיכוניות, וחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הדיבור נוטה יותר לצד הגס או הנמוך של הספקטרום, בעוד שארצות צפון אירופה, צפון אמריקה וקנדה, וגם באסיה חלקים של סין וארצות מזרח רחוק אחרות – מאופיינות בדיבור שנוטה יותר לרכות ועידון מאשר להיפך. נראה שאחת מן השפות והמבטאים היותר עדינים שייכת לאנגלים. אבל אפילו בתוך בריטניה עצמה ישנם הקוקנים מול החברה הגבוהה, בני המעמד הגבוה. או ההבדל בעידון בין המבטא הסקוטי, שוב, לזה האנגלי (מן האפר קלאס).

ולא רק המדינה משפיעה על הגסות או העדינות של תושביה, גם המקום בתוך המדינה בו מתגוררים משמעותי. 90% מן האוכלוסייה במדינה שלנו דר בערים, ב75 ערים וישובים עירוניים. אין ספק שהחיים בעיר הינם גסים, קשים ונמוכים יותר מאשר החיים במושב או מושבה. התחושה של אנשים צעירים ביחס לחיים בכפר אינה שהם חיים במקום ירוק ומעודן יותר, אלא שהם אולי מפסידים את עיקר האקשן (הגס בדרך כלל) שמתרחש בערים. התחושה של הצעירים בדרך כלל היא שהחיים האמתיים מתרחשים היכן שגסות שוכנת...

ושוב, האורבניזציה, העיור, הם תופעה של 150 השנה האחרונות, לפני כן לא היו כלל ערים, הכול היה כפרי, ירוק ופורח. היום הפריחה והירק הם או מחוץ לעיר, או בשמורות טבע של פארקים וגנים ציבוריים.

אחת הסיבות לגסות השולטת, מושפע מכך שגברים גסים יותר מנשים, מבחינה הורמונלית, גנטית ומגדרית. והגברים הם המגדר שנותן את הטון, וכך נשים הופכות לגסות יותר בהשפעת הדומיננטיות של הגסות הגברית. והן, היו אמורות להיות הרבה יותר מעודנות.

מישור אחר של התדרדרות לגסות הוא האוכל שאנו צורכים, היום רופאים נלחמים בג'אנק פוד. אוכל זה הינו גס, עתיר בגירויים, מציף את בלוטות הטעם באגרסיביות. ויש פה מצב, באוכל הגס הזה, שבלוטות הטעם מתרגלות למתקפה עליהם מצד הג'אנק פוד, וכדי להגיב באותו ריגוש הם צריכים שהג'אנק פוד הבא יהיה גס ואלים עוד יותר.

אוכל בדוכנים של מזון מהיר: פיצה, פיש אנד צ'יפס, המבורגר וכו' – הינו אוכל גס, פשוט, לא מעודן מאשר אוכל במסעדה של שלושה מזלגות, אם לבחור בדוגמא קיצונית.

בדוכני מזון מהיר גם אוכלים בעמידה מעל אספלט לפעמים, או על שולחנות פורמייקה שעברו ניגוב מהיר, במקרה הטוב, וזאת לעומת מסעדה איכותית שם יש מפות על השולחן, עם משבצות במסעדות יותר עממיות, ועם מפה צחורה במסעדות ברמה יותר גבוהה.

מעניין שבמסעדות יוקרה הולך ומתקיים תהליך הפוך לזה שמתקיים במזללות, שם שפים בעלי רמה, דווקא ילכו לכיוון ההפוך, לאוכל מעודן יותר שצריך חך עדין כדי ליהנות ממנו. פה כבר לא מסתפקים בעיסת מזון שמושלכת לתוך חלל הפה, פה יש גם ויזואליה, וצמצום במספר המרכיבים במנה. ובשולי הדברים ניתן לציין כי אכילה מרובה של ג'אנק תביא בין היתר להשמנה, מה שמשווה להופעתו של האדם תדמית בלתי מעודנת וזאת בהשוואה לצללית הגוף והמאפיינים היותר עדינים של מבנה הגוף הרזה. (עם זאת, הערה בשולי הדברים, מעניין שדווקא תחום שמעצם טבעו היה אמור להיות גס, שזה הגריסה והטחינה של מזון – הפך תחום כה מעודן. תחום שהיה אמור להיות מעודן מראש, כמו מוסיקה, דווקא מתדרדר מאוד לתחום הגסות ודווקא תחום גס יחסית עובר כזה עידון. מעניין לחקור את המניעים מאחורי זה).

גם הלבוש, רואים מלבושים של אנשים לפני כמאה שנה, הבדים היו ברמה גבוהה, עניבות, חליפות, שמלות ערב מהודרות. בדים ממשי, סאטן ומלמלה. היום מולך הג'ינס העשוי מבד גס ביותר. היוצר חיכוך קשה עם העור, שעור עדין יותר לא היה יכול לסבול. מעילי עור. שלא לדבר על פירסינג, קעקועים ועוד.

השיחות לא נסבות על נושאים רוחניים, או גבוהים, כמו משמעות החיים, התת מודע, סאבטקסט וכו'. הנושאים הם גם יומיומיים וגם קשים, כמו: כסף, דיור, מכוניות, גידול ילדים, ספורט, כושר, אוכל, בישול, דיאטה, תכניות וסדרות טלוויזיה (חלקן כגדול סדרות מתח ופשע כמו 'הסופרנוס' ועוד), מסעות וטיולים. ואילו נושאים ברומו של עולם ושאינם עוסקים בעולם הפיסי והמכאני - יכולים להיתפס כפלצנות, חוסר אותנטיות והתימרות.

חלק גדול מחיינו אנו מבלים במכונית, המכונית עצמה, המנוע, מהירות הנסיעה, היחס לנהגים אחרים והכביש עצמו, שייכים לרמה נמוכה, ושוב גסה, של החיים והמערכת האנושית.

ובכלל, בכל הנוגע למהירות. אנו מצויים בתחום שהוא גס במיוחד. וזה גם אחד ההבדלים הבולטים והמשמעותיים ביותר בין קצב החיים היום ופעם. ומהירות היא סימן שווה לגסות. מהר יותר - גס יותר. העידון מגיע לאט.היום במקום מכתב שלוקח כמה ימים להגיע, במייל הוא מגיע באותו הרגע שהוא נשלח כמעט. על מזון מהיר כבר דיברנו. ואיכות ההקשבה, לאדם הדובר אין סבלנות להמתין למענה והמקשיב מחכה כבר לפואנטה, או שהוא מת לדבר. אז אין כמעט רווחים בין מילות הדובר למקשיב (גם מחמת פחד שם המקשיב ינצל את הרווח המקרי בין משפט למשפט ויתפוס את תפקיד הדובר). ושוב, מהירות סימן שווה – גסות. על מהירות נסיעת המכוניות דיברנו. פעם למרקו פולו וקולומבוס לקח שבועות רבים להגיע לאמריקה ולסין. היום אנו עושים זאת בכמה שעות. וככל שהכול נהיה מהיר יותר כך אין זמן לדברים להבשיל, להתפתח. והעדין זקוק לזמן הבשלה רב יותר מן הגסות. ראו את הפרשי זמן הצמיחה בין יבלית לבין אורכידאה למשל.

הגסות תובעת מחיר ומחיר קשה מאלה שמסגלים את עצמם וחייהם לגסות. רוב בני האדם סובלים בשל כך מתופעות של סטרס ומתח. שפוגמות במערכת החיסונית, וממיטות עלינו מחלות, בחלק מחלות קשות.

ומכאן לסרטים של היום, שגדושים בסצנות של אקשן אלים, וסצנות של אלימות ברוטלית ומראות שקשים לצפייה לקהל של רק לפני 30 40 שנה. במהדורות החדשות בטלוויזיה, מעיזים יותר ויותר להראות סצנות קשות ובוטות. וישנן גם סצנות המין, לפני כ- 40 הסתפקו בנשיקה, היום כמעט אין סרט שאין בו עירום, ולא סתם עירום, אלא עירום פרובוקטיבי, ואף עד משגל מלא על המסך. (למשל, וזו רק דוגמה אחת מני רבות, הסרט הצרפתי: ''כחול הוא הצבע החם ביותר'' שם ישנן סצנות של מיניות לסבית חשופה במשך כעשר דקות רצופות. (סרט מעולה, בלי שום קשר...).

זה מחזק את התיזה של רשימה זו, שהתרבות כיום הולכת יותר ויותר לכיוון של אלימות, פורנוגרפיה וכו', וזה רק על סמך סרטי קולנוע וטלוויזיה. וברגע שמתחיל מסלול ההסלמה, מגבוה לנמוך, מגס לעדין, קשה לעצור אותו. עם זאת צריך לציין שלא כולם שבעי נחת מן המסלול הזה, וישנן קבוצות של אקדמאיים ופעילים חברתיים ופוליטיים, שמשמיעים מחאה אודות התגברות האלימות והסקס הפורנוגרפי וסמי פורנוגרפי בטלוויזיה ובקולנוע, אך זה מה שהרוב רוצה, ועל כן, זה מה שהמפיקים יתמכו בו כספית.

לא רק תקופה בהיסטוריה, גם סטטוס; נהוג שככל שעולה הסטטוס של המנהל במקום העבודה, כך סביבת העבודה אמורה להיעשות מעודנת ואיכותית יותר.  המשרד נקי, ועם ריהוט איכותי יותר מאשר במשרד של עובדים מדרג יותר נמוך. יש מעט פלסטיק, ויותר עץ וזכוכית. בדרך יהיה לפחות עציץ אחד בחדרו של המנהל. התאורה תהיה פחות חשופה וישירה. הקשיות של הקירות והרצפה תכוסה בווילונות ובשטיחים. ועוד.

הסיפור המקסים שממחיש את העדינות והעידון אנו מוצאים אצל נסיכה (שאמורה להיות שיא העידון ביחס לנשים שהם לא בנות אצולה, אבל על כך בהמשך). והכוונה לסיפור הנפלא של הנס כריסטיאן אנדרסן: הנסיכה על העדשה: עשרים מזרנים ועשרים כריות מלאות בנוצות שמו תחתיה לקראת הלילה וכדי לבחון את עדינותה (האם היא נסיכה באמת) שמו עדשה או אפון תחת הכריות והמזרנים והמסכנה לא יכלה לישון בלילה,עד כדי כך הפריעה לה העדשה, עד כדי כך הייתה הנסיכה עדינה ומעודנת. כיום אנו ישנים על מזרנים קשים וקשים פחות, וישנים שנת ישרים, לא עדשה ולא אבטיח תחת המזרן יגרמו לנו לנדודי שינה. ואם מישהו יתלונן על משהו מתחת למזרן שמפריע לו לישון, התגובה תהיה כנראה משהו כמו: ''אל תהיה כזה מפונק, לך לישון וזהו''. או: ''אם תהיה עייף מספיק, אתה כבר תירדם ותישן כמו אבן''.

חלק ב': עדיני הנפש
מישור נוסף בו באה הגסות או העדינות לידי ביטוי הוא תחום התקשורת בין בני אדם. במיוחד בתחום של פגיעה רגשית. אני מתאר לעצמי כי לפני כמה מאות שנים היה ניתן לפגוע רגשית באדם על ידי מבט או שינוי של חצי טון בדיבור. היום רואים פוליטיקאים צורחים אחד על השני, קוראים אחד לשני בשמות, מקללים, וכמעט אף אחד לא מתרגש, מנגבים את הזיעה ויוצאים מחוץ לאולפן כאילו כלום לא קרה. עם זאת, לא כולם כיום מגיבים באדישות לפגיעה רגשית. ישנם אנשים שנקראים עדיני הנפש, או 'אנשים רגישים במיוחד', (וגם חלק לא קטן מן המין הנשי) שמרוב עדינות ורגישות, יכולים להיפגע עמוקות וקשות על ידי אותו שינוי קטן בטון הדיבור, ממבט שהופנה הצידה, או מכל רמז שנשלח על ידי מישהו.

כיום, עידון לא נחשב כמעלה רצויה. אדם מעודן עשוי להיתפס על ידי החברה כמפונק, או מתנשא, כאחד שחש שמגיעות לו זכויות מיוחדות, או סתם לא חברותי. אך בעיקר עידון נתפס כחולשה, כאדם שלא מצליח להתמודד עם החיים. היום בני אדם שמסוגלים לספוג הרבה מכות בלי ליפול, נחשבים. אין אנו מבינים כי עבור עדין הנפש הדבר החשוב ביותר מבחינת עם מי הוא בא במגע והיכן, זה האם הוא עלול להיפגע? (ואם הוא נפגע הוא חש כאב רגשי קשה מנשוא). העדינות שלו בקונטקסט חברתי מופיעה עבורו כרגישות. רגישות זו סופגת מכות קשות, כי כלי הקליטה שלו מאופסים על מילימיקרונים של תדר, בעוד שאנשים שאינם שייכים ל'עדיני הנפש' מצויים על תדר פחות רגיש, וכך מה שעלול לשבור את העדין הרגיש, יכול כלל לא להיות מורגש על ידי אדם פחות מעודן, אך, כאמור, עבור עדין הנפש זה סיוט.

היום עדיני נפש הם גזע נכחד. הם, כאמור, מקבלים יחס מתעלם וגם פוגעני (כי, כאמור, בדרך כלל מתנכלים ופוגעים במי שנתפס כחלש). על כן, אולי אין זה מפתיע שרוב רובם של האנשים הרגישים במיוחד מפללים ומייחלים בסתר ליבם להיות שייכים לשולטים, לפוגעניים למקרבנים. וזאת מן הסיבה הפשוטה, שכל הדברים הכי יפים וגבוהים שממלאים את חייהם, אינם שקולים (מבחינתם) לכאב הרגשי העצום שהם סופגים בגלל רגישותם הרבה. ואכן, להיות עדין ורגיש בחברה הרגילה של היום זה לחוות חלק גדול מן הזמן כאב רגשי. הם כל הזמן נפגעים. ולא רק בגלל שמתכוונים לפגוע בהם רגשית. עבורם גם גסות רגילה שאינה פוגענית היא קשה מנשוא עבורם.

(נושא זה של פגיעה רגשית, הינו גם נושאו של כתב יד מאת ד"ר אסף יעקובי וגבריאל רעם בשם: ''פגיעה רגשית'', שאמור לצאת לאור בעוד כשנתיים).

ושוב, בדרך כלל לא תופסים את העדינים כמשהו איכותי ושביר, כמו אגרטל קריסטל יקר, תופסים זאת נטו כחולשה. בעיקר כשמדובר בהורים לילד עדין ורגיש. הורה, אם יגדל בבית ילד עדין, הוא מיד יחשוש לו, כיצד יסתדר בחיים? איך יעבור את כל המשוכות של גסי הרוח והפוגעניים למיניהם. והם היו רוצים להקשיח את בן טיפוחיהם, רק בגלל שהם יודעים איזה חיים קשים, חיים של פגיעות רגשיות – מחכים לו.

לפני כאלף שנה העדינים לא נחשבו כחלשים או מפונקים, נהפוך הוא, אדם מעודן, עם טעם מעודן ומנהגים מעודנים, נחשב כאציל, בעיקר אציל נפש, ועל כן כראוי לשכון במקום מעודן עם כלי מעודנים, הליכות מעודנות ואנשים מעודנים. אצילות לא הייתה שם תואר בלבד, או סתם עניין של גנטיקה. אצילות הייתה עניין של הרמה של האדם שראוי להיות אציל, וככל שהרמה גבוהה יותר כך רב העידון. העריכו את האצילים בשל הרמה הגבוהה של ההוויה שלהם, (עידון היה אך פועל יוצא של הרמה הגבוהה) ועל כן בגלל הרמה האישית הגבוהה של אורחותיהם וחייהם הפנימיים -התייחסו אליהם בכבוד.

עד כאן, לפי שעה, על עדיני הנפש, ונחזור אליהם עוד בהמשך.

חלק ג': עידון ורוחניות
אפשר להתבונן בגוף האנושי דרך הפריזמה של עידון מול גסות: הגוף האנושי גס יותר מאשר הרגשות, אלה עדינים יותר מן האנרגיה החשיבתית, וזו פחות מעודנת מן האנרגיות של רגע מדיטציה, תפילה או חוויה של רמת תודעה גבוהה.

אנו מתרחקים מרוחניות ועידון. רוחניות ועידון הולכים ביחד, כמו שהמוניות, וולגריות והתבהמות – גם הן הולכות ביחד.

כיום אין כמעט אריסטוקרטיה (אצילות) של הרוח, אלא בעיקר 'אריסטוקרטיה' של כסף, פרסום ושררה. איננו מאמינים עוד באריסטוקרטיה של הרוח, מאז המהפכה הצרפתית ברור לנו שהאריסטוקרטיה אינה מייצגת רוחניות, עידון ורמות גבוהות האפשריות למין האנושי, אלא שחיתות, הדוניזם ותאוות כוח ושליטה. (ניצול לרעה של התנאים שניתנו מלכתחילה לאנשי - מעלה אותנטיים, ועתה הם משכן בעיקר לשחיתות). הוצאנו את עניין האצילות והאצילים מחוץ למה שמקובל, נכון וקיים. מבחינת רוב בני האדם אין יותר אצילים באמת, פעם היו כאלה, אבל הם היו אנשים שאולי מתנהגים כאצילים וכך מוליכים שולל באופן חיצוני לגבי פנימיות מושחתת. לא פלא שהעם איבד אמונו באצילים, השאלה שרשימה זו מעלה היא האם החלופה לאריסטוקרטיה מנוונת היא המוניות, אלימות, מיניות שלוחת רסן והתבהמות? סך הכל אין תחליף לחיים ברמה גבוהה, תוך כדי עידון של הכל. החיים בהעדר חיים פנימיים ועידון הם כמו אדם שיש לו גורד שחקים מפואר עם דירות לוקסוס יקרות והוא גר במרתף, עם עיזים, פרות וחזירים.

מאז מוטטנו את המלוכה והאצולה, אנו חיים בפירמידה הפוכה: הכסף הכוח והפרסום הן כמעט חזות הכול. ויש השואלים מה לגבי האקדמיה? הרי אקדמאים מקבלים מקום של כבוד בחברה שלנו. והם הרי מעודנים יותר מאשר הפחות אקדמאיים? ובכן זה נכון אבל הכבוד שהם מקבלים ביחס למעמד של העשירים, המפורסמים ובעלי השררה – הוא לא מקום ריאלי, אלא מין יחס כאל בית הלורדים. כבוד, אבל בלי השפעה של ממש. יועצים שמקשיבים להם אולי, אבל אז עושים בהתאם לאינטרס האישי או הלאומי. 
אך מה משמעות כל זה? ובכן יש קשר בין רוחניות לעידון. אי אפשר להתפתח רוחנית או דתית באמת ולהישאר גס או מחוספס במנהגים, בסוג האוכל, במוסיקה, בלבוש, במנהגי הקריאה, בחברים ובמקומות בילוי וכו'. אם האדם רוצה להגשים את שאר הרוח שלו, ולהיות רוחני, (ולאו דווקא ברוחניות החיצונית, המקובלת) – הכול חייב להתעדן. אדם רוחני חייב להיות אדם מעודן וכל מה שהוא בא אתו במגע חייב להיות מעודן.

עד כאן על מה, ואיך אפשר בלי כמה מילים על האיך. אז איך המעבר הזה ממצב לא מעודן למצב מעודן, מתרחש?  (ובכך הופך לתנאי סביבה הולמים לרוחני באמת). ובכן הכוונה לתהליך של סובלימציה, שחומר, נפשי, רוחני או פסיכולוגי, עובר, ממצב גס וגולמי למצב של זיקוק ועידון, דרך הפרדה של הקליפות הגסות מן התוך העדין. ושיכונו  של התוך העדין ברמה שמעל. (כנראה זו הייתה כוונתם המקורית שלהאלכימאים הקדומים, לא הפיכת עופרת לזהב, אלא הפיכת החלקים הנמוכים והגסים באדם לחומר רוחני ברמה גבוהה).

למעשה חלק משמעותי מאוד בתהליך האלכימי של פיתוחו של האדם החלקי (הגולמי, האפשרי) לאדם שלם (מפותח מבינת חייו הפנימיים)  - הוא עידון של הכול.

ומה עושים כדי שטרנספורמציה הזו תתרחש? ובכן כדי שייווצר העידון יש לנפות את החלקים הגסים, כמו: אלימות, לכלוך, שפה מילולית ואל מילולית גסה או בוטה. דיבור מתלהם, חוסר סבלנות, הכנסות ללחץ, האצה של תהליכים פנימיים, בוטות, כוחנות, אכילה של ג'אנק פוד, אכילה בידיים, אימפולסיביות, התחממות רגשית, חוסר יכולת לדחות סיפוק. צפייה במראות זוועה או אלימות. כל אלה כולאים את החלקים העדינים ברמות הנמוכות ולא מאפשרים להם להתרומם ולהגיע לרמות הגבוהות של האדם, שנותרות על כן, בלתי מאוכלסות.

הפילוסופיה שעובדת בבסיס תהליך ההתמרה והזיקוק היא: שישנן רמות גבוהות באדם, אותן הוא לא מאכלס, אותן רמות יכולות רק להתאכלס בחומרים מדרגת עדינות וזיקוק מסוימים ומעלה. ועל כן על האדם שחפץ להתפתח ברמת חייו הפנימיים – ליצור מעין מסננת פנימית שמאפשרת מעבר כלפי מעלה של חומרים עדינים אך לא חומרים גסים.

מסננת זו עובדת בשני כיוונים, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כלומר, מבחוץ פנימה, לא לאפשר לחיים הפנימיים להיחשף לחומרים גסים, כמו שכתוב למעלה: תמונות בוטות או אלימות, שפה נמוכה, צלילים קולניים, רעשים קשים, אורות מסנוורים וכו'. ומצד שני, המסננת צריכה לא לאפשר למה שחי באדם: רגשות, יצרים וכו', להגיע לדרגה של התחממות, ועליה של הטורים, כך שההבעה שלהם תהיה וולגרית ובטונים גבוהים. על המסננת בכיוונה כלפי חוץ לאפשר רק הבעה של רגשות, יצרים, תחושות ומאוויים – שדרגת הוולגריות, הצעקנות, הבוטות והווליום שלהם – נמוכה.

עבודה טובה של המסננת הדו כיוונית, תאפשר לרמות הגבוהות באדם להתאכלס, מה שיאפשר לאדם להעביר בהדרגה את מרכז הכובד של קיומו: העצמיות, האני – אל הרמות הגבוהות, שם עולם חדש של חוכמה ודעת נפרש בפניו.

(ולפני שממשיכים בעניין הזיקוק והעידון, כמה מלים מאפיינות על ההבדלים המהותיים בין הרמות הגבוהות לנמוכות):

ברמות הנמוכות והבלתי מזוקקות, יש מעט חוכמה, דעת ואמת, והאדם מונע פחות על ידי האהבה להן ויש שם יותר: אגו, מחסומים פסיכולוגיים ורצון לרצות ,התניות חברתיות, דהיינו: כניעה לקונפורמיות.

הרמות הגבוהות הן רמות של קליטה ניטרלית משופרת של המציאות הסמויה  והגבוהה, הרמות הנמוכות הן רמות של סובייקטיביות מזדהה עם מה שקורה.

ברמת התודעה (הרמות הגבוהות), החיים והמציאות -במרכז, ברמות הנמוכות  -האושר וההנאה בכל רגע – מצויות במרכז.

ואם אדם מצליח להגיע לרמה גבוהה או לחיים רוחניים, קשה לו לחיות. קשה לו לחצות את הכביש, לשרוד במקום העבודה וכו'. המפגש של הרוחני או עדין הנפש עם הגסות –פוצע ורומס אותן.

חלק ד': חייהם הקשים של עדיני הנפש
וכאן אנו אכן חוזרים לעדיני הנפש, (מעניין שהמילה עדינות משויכת בדרך כלל למילה 'נפש', והמילה גסות לרוח... אומרים גס רוח ועדין נפש, ולא להיפך...).

העולם הזה הופך יותר ויותר למקום בלתי אפשרי למתי מעט שהגיעו לעידון דרך עבודה פנימית קשה וממושכת. והינו גם בלתי אפשרי לאותם 5% של מי שכיניתי בשם: עדיני הנפש. שהם כאלה מלידה.

כלומר ישנם כאלה שמגיעים למצב של עידון נפשי דרך עבודה פנימית, (או תרגול של יוגה קונדליני במשך שנים רבות, מדטיציה, חיבור למורה רוחני אמיתי ועוד) וישנם כאלה שנקראים 'עדיני נפש' והם נולדו כאלה,ומאז כל חייהם הם נאבקים בתוצאות הקשות שהמפגש עם פוגעניות רגשית מותירה בנפשם הרגישה.

צריך להבין שלהיות עדין נפש (או אדם רגיש במיוחד) אומר, בין היתר, שאדם כזה מחובר לנפשו בחוט דק ועדין במיוחד, וכל צעקה, או מילה גסה, שיסוע גס בדיבורו על ידי מאן דהו, מבט עוין וכו' – יכולים לנתק את הקשר הזה של עדין הנפש ובין מה שחי בתוכו (נסיכת חייו הפנימיים).

להיות עדין נפש ללא חיבור פנימה לנפש – זה לחיות בגלות נוראה. ובחיים של היום כמעט כל דבר יכול לסכן את החיבור הזה.

עידון אכן הולך עם רגישות וככל שרב העידון כך גדולה הרגישות. ורגשות של עדין נפש שפוגשות גסות מביאות לפגיעה רגשית קשה ביותר, פגיעה שמביאה לכאב רגשי שמוביל בתורו, להתרסקות רגשית. בכל פעם שטיפת גסות רוח מכוונת כלפיו הוא נפגע באופן רגשי קשה ביותר (כאב רגשי), ויחד עם ההתרסקות הרגשית הוא חווה את הנתק מן האני הפנימי.

כך שלהיות עדין נפש זה לחיות על קצה של סכין גילוח, כל הפנייה של פוגעניות רגשית כלפיו יכולה למוטט אותו למשך ימים.

משל למה הדבר דומה? לבית שכל קירותיו ורהיטיו עשויים מזכוכית דקה. מספיק לפתוח חלון ונכנסת רוח פרצים, או אפילו רוח קלה, ואז קיר אחד מתנדנד, וכמו בדומינו ראלי –כל פנים הבית קורס. כך רגשותיו של עדין הנפש במצב שמישהו פוגע בו רגשית.

ולהיות עדין נפש אומר שכמעט כל אדם שני או שלישי שהוא פוגש יפגע בו רגשית (במתכוון או שלא במתכוון) ואז יצוף בו כאב רגשי קשה מנשוא, כי הכאב הרגשי שמגיע עם הפגיעה הרגשית הינו כה אקוטי עד שרגשותיו לא עומדים בזה והם מתרסקים. ואז הנזק הוא כפול: כאמור, גם התרסקות רגשית וגם ניתוק מן האני הפנימי (הנפש).

**
גבריאל רעם 'דרך התודעה'
30.1.14


הוספת תגובה

על הרצף הדו קוטבי 14/12/2013

התאוריה בדבר האפשרות השלישית כתוצאה מפגיעה רגשית


חלק א':


כולם נעים בין מצב רוח טוב למצב רוח רע.


איך נוצר מצב רוח רע או מצב רוח טוב? בדרך כלל מצב רוח רע הוא תוצר של פגיעה רגשית. ולאחריה צניחה בדימוי העצמי וכו' .מצב רוח טוב נוצר כתוצאה מהצלחה, מחמאה וכו'. עד כאן אין חידוש. קשה לתפוס ששניהם מצויים ביחסי גומלין והאחד משפיע על השני. וכדי להבין את שניהם ביחד, נתחיל במצב הרוח הרע. האם באמת מספיקה פגיעה רגשית כדי ליצור מצב רוח רע? ובכן יש צורך שלושה תנאים כדי ליצור מצב רוח רע: האחד רגשות פרועים, השני טראומה (או סידרה של טראומות רגשיות) שנגרמת כתוצאה מפגיעה רגשית חזקה. והשלישי רגישות ופגיעות כתכונת אופי (עדין נפש בשפתי). וזה השילוב של שלושת אלה שיכול לזרוק אדם למצב רוח רע.


אך זה לא כה פשוט. כי זה לא שנשאר מצב רוח רע עד שהוא מתנדף. המצב היותר שכיח זו תנודתיות במצבי הרוח. חוסר יציבות. מה גורם לחוסר היציבות במצבי הרוח? לתנודה הזו בין מצב רוח רע למצב רוח טוב? (במצבים קליניים מדובר כבר על 'הפרעה דו קוטבית').


ובכן התנודתיות מצייתת, במידה זו או אחרת,
לעקרון המטוטלתמשמעות הדבר שאם מדובר באדם בעל רגשות שלא עברו תהליך של איזון ואירגון – אזי כל סטייה לקיצוניות במצב הרוח, בין אם למצב רוח טוב או רע תביא למצב רוח הפוך. ככל שהנטייה תהיה יותר קיצונית לאחד ממצבי הרוח – כך תהיה הטיה נגדית למצב הרוח ההפוך. והנטייה למצב הרוח הנגדי תהיה ביחס ישיר למידת הקיצוניות של מצב הרוח הקודם.(התנודתיות ההתחלתית תהיה הקיצונית ביותר, ולאט לאט תהיה קיצונית פחות עד שתגיע למצב של איזון).

pic

 

 

 










ושוב, להדגיש, המטוטלת הרגשית תהיה פעילה ונוטה לקיצוניות – ככל שהרגשות של האדם פרועים יותר, ככל שהוא רגיש ופגיע יותר וככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר.


ומה קורה לבני אדם שרגשותיהם פחות פרועים והם פחות רגישים ופגיעים? ובכן, גם זה פשוט, הם פחות יסבלו ממצבי רוח, ופחות קל לזרוק אותם ממצב רוח טוב לרע ולהיפך. או לכל הפחות התנודות במטוטלת מצב הרוח שלהם תהיינה קיצוניות פחות. כלומר אז הפגיעה הרגשית תיצור מצב רוח רע פחות קיצוני, ואז גם המטוטלת לא תסטה לכיוון הנגדי בעוצמה גדולה


חלק ב':


אך ישנה גם אפשרות למעין 'מצב רוח' שלישי. היא הרבה יותר נדירה והיא מצב נפשי שהוא מעל לרמה של מצבי הרוח. אפשר לכנות את זה כהתעלות, השראה, או נסיקה רוחנית. יש לזה שמות שונים. אברהם מסלאו קרא לזה:
Peak experience בזן בודהיזם זה נקרא: Kensho Little


אך איך המצב העילאי הזה קשור לכאב רגשי? לרגשות פגועים?


ובכן, מה שקורה הוא שאם הפגיעה הרגשית פוגשת אדם בעל מודעות עצמית – אז קורה היפוך לפגיעה הרגשית; במקום לסטות לכיוון הנגדי באותה הרמה, מתרחשת קפיצה מן הרמה הנוכחית לרמה הגבוהה יותר. במקום לסטות הצידה במישור הרוחבי, תיתכן קפיצה כלפי מעלה, במישור האורכי.


 במצב של התבוננות פנימית ניטרלית, (מודעות עצמית) ללא סובייקטיביות רגשית - האנרגיה של הפגיעה עוברת מטמורפוזה, קופצת רמה והופכת לרגשות של שחרור, השראה והתעלות. האדם מרגיש חי, אך זה בא ללא התרגשות, להיפך הרגשות הם במצב של אגם שקט. זו גם תחושה אנרגטית עוצמתית.


זה מעין הפיכת עופרת לזהב בשפה של האלכימאים. ולא זו בלבד, אלא מה שהיה יכול להרוס ברמת של רגשות אינפנטיליים – הופך למכרה של זהב, אצל אדם עם רמת תודעה כלשהי ומודעות עצמית (שמתלווה בדרך כלל לרמת תודעה גבוהה). החומרה של הפגיעה הרגשית לא רק שלא מחסלת את האדם שחווה את הפגיעה הרגשית, אלא היא עוברת
קפיצה קוואנטית. משנה את טבעה, עוברת היפוך ומופיעה כאנרגיה של התעלות ושחרור. (ואפשר להגיד כי עבור אדם בעל מודעות עצמית, ככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר, כך ההתעלות הזו תהיה עוצמתית יותר).


אך אצל חלק מבני האדם שיש להם מודעות עצמית חלקית, (או מודעות עצמית שאולה מהפסיכותרפיסט או המורה הרוחני) – יכולים להתרחש שני התהליכים. החלק האחד (החלק הנמוך, האינפנטילי, זה שלא עבר דרך המודעות העצמית) מזדהה ולוקח באופן אישי את הפגיעה הרגשית – והחלק שעבר מודעות עצמית חווה מצב של התעלות רוח. החלק ברגשותיו שפוגש מודעות עצמית עובר היפוך פאזה, ואילו זו ששייכת לרמה האינפנטילית של הרגשות – גורמת לסבל עמוק. שניהם לא מתרחשים בבת אחת, אך האדם עלול לנוע בין סבל גדול ובין התעלות נפשית. כשהמודעות העצמית פועלת, תהיה ההתעלות, בפעמים שאינה פועלת יהיה סבל רגשי קשה. אבל כאן זו כבר לא מטוטלת: תנועה בין קצוות של אותה הרמה, תנודה אופקית, רוחבית, אלא קפיצה בין שתי רמות, תנודה אורכית, אנכית.


במצב זה, שבו רוב, או כל, רגשותיו של האדם מצויים תחת בקרה ושימת לב תודעתית - הטראומה רק מאחדת עוד יותר את הרגשות, שקופצים רמה, אפשר לקרא לזה בלשונם של
וואצלביק ויקלנד ופיש בשם: ''שינוי ממדרגה שניה''. ואפשר לגשת לזה בשפתו של ניטשה: "מה שאינו הורג אותי מחזק אותי."


(ועוד יש לציין. שקיים גם מצב נפשי של דיכאון שבו אין תנודתיות, שנגרם בגלל הדחקה מאסיבית של הפגיעה הרגשית. שם היא גורמת לנזק הגדול ביותר, עד שהיא משתלטת על כל המצב הרגשי ומדכאת אותו לגמרי).


כאמור, מפגש עם פגיעה רגשית יכול או לגרום לטראומה רגשית, שיכולה להיגמר מאוד לא טוב, (ואז לציית לעקרון המטוטלת), או להיפוך של טראומה, למצב של התעלות והתחזקות אם האדם נמצא במצב של הפעלת צופה ניטרלי על מצב רגשותיו כל הזמן. ומדוע התעלות והתחזקות? האנרגיה השלילית היא עוצמתית ביותר, בפגיעה רגשית יש הרבה כוח. ''כוחו של הרע להרע – גדול מכוחו של הטוב להיטיב''. לאדם בעל שליטה על רגשותיו, שמצוי במצב של מודעות עצמית ניטרלית – ישנה היכולת להתמיר רגשות שלילים עוצמתיים לאנרגיה רוחנית או יצירתית.


קשה להבין שהעוצמה והאפקטיביות של האנרגיות הגבוהות, הרוחניות או היצירתיות ביותר, הם בעיקר תוצר של התמרה של אנרגיות שליליות שעברו היפוך,
קפיצה קוואנטית. הכוח והעוצמה מצויים ברגשות השליליים, לא ברגשות החיוביים. העוצמה של רגשות חיוביים נמוכה יחסית. ניקח כדוגמא את ההבדל שבין חיבוק לבין בוקס בפנים, ברור שבבוקס ישנה הרבה עוצמה וכוח מאשר בחיבוק. ואותו הדבר בין נשיקה לנשיכה, או ההבדל שבין לטיפה למכה. ברגשות חיוביים ישנו פוטנציאל עוצמתי פחות בהרבה מאשר באנרגיות שליליות. כלומר, קשה, אם לא בלתי אפשרי ליצור או להגיע לרמה רוחנית עוצמתית וגבוהה- עם אנרגיות חיוביות. רק ההתמרה של אנרגיות שליליות יכולה לספק לאדם אנרגיה יצירתית או רוחניתעוצמתית. ולא רק עוצמה, תהיה לה גם אנרגיה בעלת יכולת להוליד את עצמה מחדש ברמה גבוהה יותר. אנרגיה שעברה התמרה נעשית מצוידת בכושר יצירה של עצמי גבוה, או יצירה של אמנות ברמה גבוהה.


קשה להבין שאמן יוצר ואיש רוחני שיוצר ברוח, באמנות או בהגות – בעיקר ניחנים ביכולת להתמיר מצבים רגשיים קשים, (ייאוש, דיכאון, ספק עצמי, דימוי עצמי נמוך ועוד) לאנרגיה יצירתית או רוחנית.


קשה להבין שאדם רוחני או יצירתי במיוחד, לא שואב את כל האנרגיות שלו מלמעלה, אלא מסוגל לעשות מעין התפלת מים, לקחת מי שופכין ולהפוך אותם למי שתיה. ושמשם, מן האנרגיות הרעות בא עיקר הכוח הרוחני והיצירתי שלו.


ו'התפלת המים' הזו נעשית על ידי קיומו של צופה בלתי מעורבשמזיז עצמו הצידה ממה שקורה. הוא ההפך הגמור מהזדהות. להיות במודעות עצמית משמע ההפך מללכת לאיבוד במה שקורה לך. קיום או בניית הצופה תלויה בהצלחה של האדם להציל חלק מן העצמי המזדהה שלו ולהפוך אותו לאני צופה. ללא סובייקטיביות, כאילו אתה מתבונן באדם אחר. עם זאת לא כל הצופים אחידים ברמתם. יש צופים שהם רק קצת ניטרליים, וישנם כאלה ששלושת הממדים של ההתבוננות העצמית שלהם מפותחים יותר
. שלושת הממדים של הצופה הניטרלי, זה ממד הזמן, ממד החלל וממד הגוף. וישנם כאלה שהממדים של תודעתם מכווצים ושטוחים וישנם כאלה שתודעת הצופה שלהם רחבה, עמוקה וגבוהה. האיכות של המהפך של האנרגיות השליליות, תלוי ראשית בקיום צופה, ושנית באיכות של הצופה, עד כמה רחב, עמוק וגבוה איכות הקליטה שלו.


פיזיקת הקוואנטים
עסקה רבות בהשפעת רמת התודעה של הצופה אודות הניסוי. התודעה האנושית הצופה בתופעות ומנתחת אותן יכולה להשפיע על התופעות בהן היא צופה.


עניין תודעתו של המתבונן כמשפיעה על האובייקט, זכתה לפיתוח נוסף אצל פיזיקאי קוואנטים זוכה פרס נובל לפיזיקה –
יוג'ין ויגנר הוא טען כי לא כל צופה משפיע אותו הדבר על התופעה בה הוא מתבונן, וכי תופעת השינוי תלויה במידה לא מעטה, בקיומו של צופה בעל תודעה. לדבריו כל עוד הצופה בתופעה כלשהי היא יצור חי שאינו בעל תודעה, הרי שלא חל בה כל שינוי. אולם כאשר צופה בעל תודעה מביט – אז חל שינוי ברור. כלומר זו לא עצם נוכחותו של יצור חי שמשפיעה על זה שבו הוא מתבונן, אלא תודעתו. ורמת תודעתו.


דיוויד בוהם
, מן המובילים בפיתוח תורת הקוונטים אמר, שבעתיד נצטרך להכניס למשוואות הפיסיקליות שלנו את התודעה האנושית כאחד המשתנים.


תורת הקוונטים בגירסתה הרגילה מבוססת על קיומו של צופה, המתבונן במערכת מבחוץ וגורם לשינוי של זה שהוא צופה בו. נוכחותו משנה ומשפיעה על זה שבו הוא צופה.


בוהם טוען כי כל עוד המערכת הקוונטית מורכבת מחומר דומם, ואולי גם מיצורים חיים הם יכולים להימצא בסופרפוזיציה (להימצא בשני מצבים בעת ובעונה אחת). אולם כאשר צופה בעל תודעה מביט במכשיר המדידה, אזי מתקבלת תוצאה מוגדרת שאותה הצופה רואה. תודעת הצופה משפיעה איפוא על עצמים דוממים וגורמת להם להפוך לחד משמעיים.


ובחזרה לנמשל, להתמרה של אנרגיות רגשיות שליליות לאנרגיות ברמה גבוהה. איך זה עובד? איך פועלת ההתמרה והטרנספורמציה של רגשות פגועים – לחומר האיכותי והמעולה של רוחניות ו/או יצירתיות?


ובכן, הצופה הוא מעין סוכן, סוכן בעל מודעות עצמית ותודעה פעילה.


וכאן כדאי מעט להבהיר את המושג הצופה. כשמדובר על צופה מדובר על מודעות עצמית ניטרלית לגמרי. תכונה זו אינה מולדת ואף אינה נרכשת, היא פרי של עבודה פנימית קשה וממושכת, שבה האדם מחליף תגובה מולדת בתגובה מושכלת. והכוונה להחלפת התכונה של הזדהות עם ''טוב לי – רע לי'', בתכונת העל של התבוננות בלתי מעורבת. והכוונה לשימת לב שאין בה את התזוזה הקטנה ביותר של רגש שהוא בעד או נגד.


כלומר אם הזדהות היא תהליך שבו האדם 'הולך לאיבוד' בתוך רגש מסוים שמשתלט עליו, אזי במודעות העצמית על האדםלפתח יכולת להפריד את עצמו מעצמו. ליצור בנוסף לאני החווה, אני מתבונן ולא מעורב (אני יודע). כלומר לצפות במתרחש מבלי לפתח אינטרס אישי באשר למה שקורה לו בתחום הרגש. להסתפק רק בהפעלת מודעות ניטרלית, ושקט מוחלט ואי תזוזה של הרגשות תוך כדי כך.


(יכולת זו באם היא מוגשמת תוך כדי החיים, בזמן אמיתי, הינה מעולה יותר כמעט מכל מדיטציה, כי לא יוצאים מחוץ לחיים כדי לתרגל ואז לחזור בדיוק למה שהיה קודם. כאן זו פעולה עם מה שקורה עכשיו באדם, רק פעילות שלוקחת בחשבון ארבע מרכיבים יכולה להעלות את הרמה של החיים הפנימיים של האדם: אני, אתה (או אדם) כאן ועכשיו. כל פעילות ותרגול שאינם מיישמות את כל הארבעה ישאבו בסוף בחזרה להרגל של ההזדהות הרגשית).


תכונה זו, (של התבוננות ניטרלית במה שקורה בו) אם האדם מצליח לפתח אותה מתוך עצמו, יש לה את היכולת להקפיץ את הרגשות הפגועים מן הרמה הפסיכולוגית והאישית לרמה תודעתית, ורוחנית. ועקב קפיצת המדרגה הזו של הרגשות הפצועים, הוא חווה התעלות במקום ייסורים וסבל רגשיים.


כלומר יש במודעות העצמית הניטרלית, יכולת לגרום לרגשות הכואבים ביותר לשנות את טבעם ולהפוך לאנרגיה רוחנית, יצירתית מן הדרגה הגבוהה ביותר. שמביאה עימה תחושות של הקלה והתעלות מיוחדים ונדירים.


מי שכתב על כך רבות היה הפסיכולוג והפילוסוף האמריקני ויליאם ג'יימס בספר:
"החוויה הדתית לסוגיה''. ומה שמעניין בספר זה שהוא מראה כיצד החוויות המיסטיות המשמעותיות ביותר ארעו דווקא לאנשים עם מה שהוא קורא לו: ''מזג נברוטי''. זה מפותח בעיקר בהרצאה הראשונה: ''דת ונברולוגיה''. ובלשוננו - אנשים שכתוצאה מפגיעה רגשית פיתחו הפרעות התנהגות ואישיות שונות. לפי ג'יימס דווקא הנברוטים, הם היוו את חומר הגלם המעולה ביותר לחוויה דתית משנת תודעה.


חלק ג':


האנלוגיה המוצלחת ביותר לתיאור תהליך מופלא זה (של הפיכת נאורוזה או הפרעה נפשית למצב תודעתי גבוה -הוא ההתססה. במישור הפיסי אנו פוגשים התססה בהפיכת מיץ ענבים ליין. אך לא רק.


תסיסה מוגדרת כשינוי כימי בתרכובות אורגניות עקב פעולת אנזימים
(הקרויים ''תססים''). התססים הללו חייבים להיות אורגניים, כלומר מופרשים על ידי אורגניזמים חיים, כגון חיידקים או שמרים. דוגמה שכיחה היא תסיסה של גלוקוזה, בהשפעת האנזים זִימֶזָה המשמש כזרז, לקבלת אתנול... (כמובן שזה משל, מטאפורה, שבה מיץ הענבים משול לרגשות הפגועים, הגורם המתסיס זו המודעות העצמית הניטרלית, ואילו היין הוא האנרגיות הגבוהות שעברו התמרה).


תהליכי התסיסה התבצעו ללא תודעה במשך שנים, כמו ליצור בירה, גבינות, לחם ועוד. בקרב האנשים לא הייתה התודעה, כי תהליכים אלו מתבצעים על ידי יצורים זעירים, חיים, רק יצורים חיים מסוגלים ליצור תסיסה שמשנה את טיבו ואיכותו של החומר שבו הם פועלים.


קיימים כמה עשרות מסלולי תסיסה שונים, כשההבדלים ביניהם לעתים מזעריים. למשל: מלפפונים חמוצים, כרוב כבוש, נקניקים, לֶבֶן, יוגורט, גבינה ומוצרי חלב אחרים.


בגדול, קיימים שני סוגי תסיסה עיקריים, תסיסה לקטית ותסיסה כוהלית. חיידקי תסיסה לקטית נמצאים בכמות רבה בטבע וגורמים להתססה ספונטנית של חלב, מלפפונים, בשר ומוצרים אחרים.
הדרך הפשוטה להפקת יוגורט היא למעשה להוסיף מעט יוגורט מוכן לחלב טרי. חיידקי התסיסה הנמצאים ביוגורט מתסיסים עם הזמן את הלקטוז שבחלב.


כך לגבי תסיסה שנקראת תסיסה לקטית. התסיסה הכוהלית מבוצעת בעיקר על ידי פטריות, ובמיוחד על ידי שמר האפייה (
Saccharomyces cerevisiae).


בתוצר האחד של התסיסה הכוהלית - פחמן דו-חמצני - משתמשים האופים להתפחת הבצק וליצירת לחם; בתוצר השני - אתנול - משתמשים לייצור משקאות חריפים, כגון יין ובירה. חלק מהשמרים נמצא על קליפת הענבים, וחלקם מוסף מלאכותית על ידי היצרן.


גם שוקלד הוא תוצר של התססה. התססת פולי הקקאו היא שלב חשוב בהכנת שוקולד.


ובהכנת יין, שמרים מתסיסים את הסוכר שבמיץ הענבים לאתאנול (כוהל המכיל שני פחמנים), והופכים אותו ליין. הם גם המתסיסים את הלֶתת לבירה ואת מיץ פרי האגבה לטקילה (
tequila) המקסיקנית


הוספת האלמנט המתסיס יוצרת תסיסה בחומר ומשנה את טבעו.


עד כאן ההתססה כמשל, וכאמור, אם הגורם המתסיס הינו חיידקים אז בנמשל הגורם המתסיס את הרגשות הינה מודעות עצמית.


עם זאת, מה שמתואר כאן הוא מודל. במציאות הדברים מתרחשים גם ובעיקר בשטח הביניים שבין התרסקות רגשית ולבין התעלות רוחנית או יצירתית. למשל חלק ניכר מן האמנים היוצרים חווה גם את זה וגם את זה, כלומר יש להם גם יכולת להתמיר אנרגיות שליליות לאנרגיות יצירתיות או גבוהות, אך הם גם נופלים בחלק ניכר של חייהם תחת הזדהות עם המוראות של פגיעה רגשית שפוגשת רגשות לא מאורגנים ואני רגיש ופגיע. כלומר רוב בני האדם שיש בהם גניוס רוחני או יצירתי, או שאר רוח, גם הם מתרסקים בחלק מן הזמן, ובחלק אחר של הזמן מתמירים אנרגיות שליליות לגבוהות. הפקטור שאחראי לאיזה רמה הפגיעה הרגשית תיפול, הוא מידת הבגרות הרגשית של היוצר או האדם הרוחני, ככל שהוא מפעיל יותר מודעות עצמית על חשבון הזדהות רגשית, כך זה מהווה אינדיקציה לרמת הבגרות הנפשית שלו וכך יתרסק פחות ויחווה התעלות יצירתית או רוחנית.


לשון אחר: האדם המפקח על רגשותיו דרך מודעות עצמית, לא רק עומד בפני ההתקפה על רגשותיו, אלא גם מסוגל לטהר אותם מן היסודות השליליים ובכך להקפיץ אותם לרמה גבוהה.


ולחזק את שהוזכר קודם; זו לא בהכרח מודעות עצמית פרשנית. הכוונה בעיקר למודעות עצמית של תשומת לב ניטרלית, בלתי מעורבת, כשהרגשות כלל לא לוקחים חלק בתהליך .


לסיכום:

אם מיץ ענבים, בתור משל (למצב התחלתי וגולמי של רגשות האדם), מושאר זמן רב ללא שעבר תהליך של התססה – הוא מתעפש בסוף. ואילו היין שעבר התססה, לא רק שאלמנט הזמן לא משפיע עליו לרעה, הוא משפיע עליו לטובה. לאחר ההתססה, ככל שעובר יותר זמן כך הולך היין ומשתבח.


אנו רגילים להפעיל פטישים במשקל של מאה קילו כדי לשנות עצמנו. וזה רק מכניס אותנו להרס עצמי. המערכת האנושית מאוד עדינה, ומגיבה לפולסים הקטנים ביותר. אם הפולס אגרסיבי מידי הוא עלול להרוס את זה שרוצים לשנות או להתמיר. הקושי הגדול שלנו בעבודה פנימית, זה לא להפעיל כוח, אנו כה רגילים להפעיל כוח וכוח רצון וכוח שרירים. שנראה לנו שללא הפעלת כוח שום דבר לא יזוז. וההיפך הוא הנכון. הקושי הגדול בצמיחה לקראת בגרות נפשית הוא 'לא לעשות', להסתפק בהתבוננות לא מעורבת. דווקא הפעולה הזו שבה לא מופעל כח בכלל רק נוכחות שקטה המופנית כלפי אזור מסויים ברגשותינו, דווקא היא תביא לשינוי המהותי והמשמעותי ביותר: התמרה של מצב התודעה.


ההתבוננות הבלתי מעורבת הזו, היא הבסיס לקיום המדיטציות. רק, ששוב, הן צריכות להתרחש תוך כדי החיים ולא על ידי לקיחת פסק זמן מחוץ לחיים השוטפים, כדי לתרגל.


המודעות הבלתי מעורבת מתסיסה את הרגשות הקשים, הפגועים והפצועים. היא בשום אופן לא מרפאה אותם, היא זקוקה להם במצב הסובל והמתייסר הנוכחי, כי ככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר כך תוצאת תהליך ההתמרה, דרך תסס המודעות, יהיה גדולה ומשמעותית יותר.


וזה קשה, כי אנו מותנים להתנהג ולנהוג באופן זיכרי, באופן של ללחוץ, לדחוף, לפרוץ, להפעיל כוח כדי שמשהו יזוז. ואין לנו את התכונה הנשית של קבלה, הכלה ופסיביות קונסטרוקטיבית. פשוט להיות שם. להיות.


מה שחסר בעולמנו זו לא עוד עשייה, עוד פריצת דרך לתחום טכנולוגי נוסף. אלא מה שחסר זו הכלה, לתת מרחב מחייה, לאפשר, להתייחס מבלי לרצות משהו. כי כוח הרצון הוא ההפך מהמודעות. זו נעשית כל כך בקלות עד שלא מופעל שום מאמץ פיזי. אך ככל שיש פחות מאמץ פיזי, יש יותר השפעה רוחנית.


וזה הכי קשה שלנו. להימנע הרבה יותר קשה לנו מאשר לעשות ולדחוף. למשל בדיאטה להורדת משקל, זה לא מצליח ברוב המקרים, כי אין כאן עשיה כדי שמשהו ישתנה, אלא כאן אנו צריכים להיות אומנים ומאסטרים ב'לא לעשות'. והמודעות הנייטרלית, היא פשוט להיות בתודעתנו עם משהו, רק להיות איתו. ועצם הנוכחות של המודעות עם רגשות פגועים, מבלי להפעיל שום לחץ, היא האפקטיבית ביותר בתהליך ההתמרה של הרגשות הפגועים


וצריך להבין, רגשות פגועים לא ניתנים לריפוי. ישנם רק שני תהליכים שאפשר לעשות עם הרגשות הפגועים. האחד הוא הדחקה והשני להתבונן בפגיעה הרגשית כאילו זה קורה לאדם אחר.

 

ההדחקה היא הרסנית ככל שההתבוננות היא קונסטרוקטיבית. כי בתת מודע היא יכולה לגרום לנזק הגדול ביותר. מודעות לא נותנת לפגיעה הרגשית להיות מודחקת, מחד, ומצד שני הוא משנה את טבעה של הפגיעה הרגשית לאנרגיה משובחת. והכי חשוב, זו העוצמה והכח לשנות, שיש עתה לאנרגיה המותססת הזו. כוח ועוצמה שלא היו לה אילו במקום מודעות הייתה הזדהות עם הרגשות הפגועים.

 

גבריאל רעם 'דרך התודעה'

הוספת תגובה

התיאוריה אודות הסכנות לטווח רחוק של פגיעה רגשית 11/10/2013
stockxpertcom_id6245391_size0_1
אנשים עוברים דרך חייהם ופחות או יותר לומדים ויודעים ממה כדאי להיזהר, ממה להימנע, מאיזה אנשים כדאי להתרחק ובאיזה סיטואציות לא כדאי להיות מעורב. כמובן שכל אחד לפי נטייתו, אך ישנן מוסכמות של הגנה עצמית והפחתת סכנה. למשל, לא לפסוע בשעות לילה מסוימות, לבד, במקומות מסוימים (במיוחד אם את אישה), לא להשאיר תיק בבית קפה, ללא משגיח כשהולכים לשירותים. לא להשאיר את מפתח הרכב ברכב כשיוצאים לקנות משהו קטן בחנות ליד. לא ללבוש בגד חושפני כשאת מצויה בסביבת מגורים דתית-חרדית. לא לגלות לאדם שאיננו מכירים היטב את מס. כרטיס האשראי שלנו. ועוד ועוד.

בהתחשב במקרים, באנשים ובסיטואציות שאנו נזהרים בהם, ישנו תחום שאיננו מייחסים לו מספיק מסוכנות, (ועל כן, הזהירות שלנו לגביו – מופחתת). והכוונה כאן לפגיעה רגשית. והמדובר לא סתם על סכנה של פגיעה רגשית, אלא על כזו שהיא מוזנחת ומודחקת ושאם היא שורדת בציר הזמן, היא עלולה לגרום לנזק רב. 

לא מלמדים אותנו שפגיעה רגשית וחוסר היכולת של הנפגע לא לעשות ממנה עניין ולעבור לסדר היום – יכולה לטמון בחובה סכנה לנפגע. והסכנה היא התפתחות (התדרדרות, יותר נכון) של הפגיעה לפצע ומשם לאזור אסון שהזמן לא רק לא עוזר לרפא אלא דווקא יכול להפוך את הפצע השטחי ביותר לפצע אנוש עם סכנת קריסה למערכת מסוימת בסופו. 

הפגיעה הרגשית ואפילו הפצע הרגשי שנוצר, אינם מסוכנים, זו ההתפתחות של הפצע לאזור נגוע – היא המסוכנת. והסבר בהמשך. 

אך ראשית צריך לראות כי למרות שישנה פגיעה רגשית אחת בזמן נתון, פגיעה זו יכולה להופיע במעין שלושה אזורים. אזורים בהם הפגיעה יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל (להפוך לאזור נגוע ומשם לאפשרות של קריסת המערכת)

א. האזור הראשון הוא האזור של יחסים או מערכת יחסים עם אחר (וישנו מצב שבו הנפגע לא עובר על הפגיעה הרגשית לסדר היום, ושומר אותה 'בבטן' ומפתח עוינות כלפי הפוגע).
ב. הדינמיקה השניה, הוא אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבו הנפגע לוקח פנימה את הפגיעה הרגשית, אך בגלל רגשותיו הפרועים הפגיעה רק מכניסה אותם לסערה יותר חזקה מאשר לפני הפגיעה)..
ג. בדינמיקה השלישית גם כאן זה אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבגלל שליטה הדוקה על הרגשות, הפגיעה עוברת לרמה הפיזית. ומשם או לניקוז אל מחוץ לגוף, או פיתוח של מחלה גופנית).

המערכת הרגשית שלנו מאוד מאוד פגיעה והשאלה היא לא אם אדם עלול להיפגע רגשית או לא. ברור שתהיה פגיעה, כי הרגשות שלנו חשופים (ועל כן פגיעים) – אלא השאלה צריכה להיות: מה קורה לפגיעה עצמה לאחר שהאדם נפגע. במקרים רבים הפצע הרגשי מחלים מעצמו. אך במקרים שבהם הפגיעה רגשית קשה במיוחד או שלאדם קשה להשלים עימה (מסיבה זו או אחרת) – לא רק שאין החלמה, אלא יכול להיווצר מצב בו הפצע הרגשי יכול להחמיר ולהפוך, כאמור, לאזור נגוע. 

אם נשווה את זה לפגיעה פיזית שיוצרת פצע חדירה פיזי - אז אם הפצע מטופל קרוב לזמן הפגיעה, יש אפשרות על ידי חיטוי ותחבושת שתכסה ותבודד מזיהום את האזור הפצוע – שהפצע יחלים. אך אם הפצע מוזנח, ולא נחבש, הזמן רק יעשה לו רע, הפצע יזדהם ואז יעמיק והזיהום עלול להגיע עד מערכת הדם ואז זה כבר מסוכן. כך גם בפגיעה הרגשית; מן הבחינה שאם הפגיעה הזאת לא מטופלת בזמן אמיתי, מקבלת טיפול שימנע המשך התפתחות של הפצע הרגשי שנגרם כתוצאה מן הפצע – אזי היא תתפתח ותתגלם באופן אנוש בשלושת האופנים השונים, כל התגלמות נופלת באחת מן הדינמיקות או האזורים שהוזכרו למעלה: הראשון בין אדם לחברו, והשני והשלישי בין אדם לבין עצמו. בראשון הורסים בסופו של דבר, מערכת יחסים, ובשני ובשלישי, הנפגע בסופו של דבר הורס את עצמו ברמה זו או אחרת. 

ועתה לדוגמה. הדוגמה תהיה של פגיעה במישור של מערכת יחסים; יכול להיות מצב של מערכת יחסים שהתחילה מוקדם בשנות העשרים לחייהם של בני הזוג, והיה ויכוח קשה, אחד מהשניים פגע באחר פגיעה רגשית קשה. והנפגע אולי אפילו חש מושפל על ידי כך שהפוגע לא רק פגע בו אלא בנוסף לכך אף גרם לו להיות זה שמתנצל. כלומר, הנפגע נאלץ ל'התקפל' ולבקש סליחה מן הפוגע. אך (במקרה של התפתחות אזור נגוע) הוא עושה זאת רק כלפי חוץ, ובפנים הוא לא יכול להשלים עם העלבון והפיחות במעמדו הרגשי במערכת היחסים. שני אלה (הפגיעה הרגשית וההתנצלות שלו) גרמו לנפגע/קורבן לפגיעה קשה בדימוי העצמי ובכבוד העצמי שלו, שתי תוצאות עמם אינו מסוגל להשלים ועימם אינו מסוגל לחיות. 

עד כאן אין כל חדש. הנקודה כאן היא שהפגיעה הרגשית הזו יכולה להישאר אצל בן/ת הזוג שנים על שנים ולהתפתח עוד ועוד... וזאת מכיוון שהיא מוזנת על ידי אירועים דומים נוספים של ויכוח או חוסר הסכמה. או שפשוט הנפגע לא מצליח להיפטר מן הפגיעה. הוא אמנם הדחיק אותה, אך זה דווקא איפשר לה 'לשגשג' עוד יותר באפלה בחוסר המודעות העצמית. ומפעם לפעם הפגיעה הרגשית המודחקת הייתה עולה לפני השטח, או בגלל מחזוריות או בגלל פגיעה נוספת, ואז בדרך כלל האדם הנפגע נותן לזה עוד טעינה עוד צידוק עצמי על העוול שנעשה לו ומה שמגביר את ה'אנטי' כלפי האחר הפוגעני. ואז משקיבלה הפגיעה עוד הזנה - הפגיעה מתרחבת והופכת לאזור נגוע יותר ויותר רחב. 

יכול להיות מצב במערכת יחסים או ידידות, שנמשכת אפילו שלושים שנה. שבמהלכם פגיעה רגשית מסוימת הולכת וגדלה הולכת ומתעצמת. יש לה חיים משל עצמה והיא 'סוחבת' ('מושכת') לאזור הפצע הרגשי יותר ויותר אנרגיה. עד שמגיע הרגע שהדינמיקה של הפגיעה (אפילו מלפני 30 שנה) הופכת לכל כך רחבה וכל כך מקיפה עד שהיא עלולה לחנוק את מערכת היחסים והבן אדם שנפגע לא יכול לחיות יותר עם אותו בן אדם כי הפגיעה 'הרעילה' אותו בהדרגה וכך סגרה אותו רגשית כלפיו ככל שעובר הזמן. 

זו דוגמה של פגיעה רגשית לטווח רחוק במערכת יחסים זוגית, או בינאישית, במשפחה, בעבודה, בידידות או בזוגיות. הנפגע לא יכול להשלים עימה ועל כן הוא מחזיק בה, מזין אותה והיא מתפתחת עד שהיא יכולה לגרום לקריסה סופית של מערכת היחסים. כמובן שכל זה לא חייב לקחת 30 שנה, במרבית המקרים זמן הקריסה קצר בהרבה. זה יכול להגיע עד לשלושים שנה רק אם יש סיבות חזקות במיוחד שמשהות את הקריסה, אך בכך גם מאפשרות לפגיעה להתעצם עוד יותר. הזמן פועל לרעתה של הפגיעה, כי כשהאדם נפגע, זה כואב לו, וכשכואב אי אפשר שלא להפנות לשם אנרגיה רגשית, שנותנת כוח לפגיעה, מה שמאפשר לה להמשיך ולגדול עד לקריסה של מערכת היחסים. הפגיעה הרגשית היא כמו טרמיטים, שאוכלים את השולחן (מערכת היחסים) מבפנים, עד שהשולחן קורס.

שתי הפגיעות הרגשיות האחרות, הן פגיעות שבהן הנפגע לא פונה כנגד מישהו בחוץ (בדרך כלל הפוגע) אלא פונה כנגד עצמו. בדרך כלל במישור הראשון מדובר באדם עם אגו חזק שיכול להחזיר את הפגיעה בחזרה החוצה, כלפי הפוגע. בשני המקרים הנותרים מדובר מן הסתם באגו חלש יותר (אין לו יכולת וכוח להתמודד עם האחר החזק יותר) ועל כן הוא מפנה את הפגיעה כלפי עצמו. 

אדם שנפגע ואין לו מספיק זעם כדי לצאת נגד מקור הפגיעה - נותר עם מטען אנרגטי, רגשי – שבלית ברירה (ובעיקר מחמת דימוי עצמי נמוך) הוא מפנה כנגד עצמו. זה מופיע בו בדרך כלל כרגשות אשם; 'אני אשם שקרתה הפגיעה הזו', 'הבאתי את זה על עצמי', הוא לוקח על עצמו את האחריות על הפגיעה הרגשית.

עד כאן מה שקורה במישור השני והשלישי דומה עד זהה למה שתואר לגבי המישור הראשון. ועתה להבדלים. וראשית למישור השני, כאן מדובר על אדם שהוא חסר שליטה רגשית והרגשות שלו לא יציבים, פרועים וחסרי משמעת עצמית – ואז ההרס לטווח רחוק יתגלם במערכת הפסיכולוגית-נפשית שלו. בגלל ההתפרעות חסרת הריסון של הרגשות הן אינן יכולות להכיל את הכאב הרגשי שיצרה הפגיעה, והם ייצאו משליטה וינפצו את כל הגבולות והסדר הקיים ברמה הפסיכולוגית. יחד עם הרגשות הפגועים, שכמו גלים מאוד גבוהים וסוערים בים זה מתנפץ אל גבולות העצמי – ואז גבולות העצמי יכולים לקרוס והאדם נכנס לטירוף מערכות , אפילו עד לאיבוד קשר בינו לבין המציאות. והכאב עתה לא רק שוכן באזור הפגוע ברגשות הוא הגיע לכל חלק במערכת הפסיכולוגית הקורסת (בגלל שאין בידוד וגבולות בין אזור לאזור במישור הפסיכולוגי) והסבל הנפשי במצב הזה הוא גדול מאוד. כך באשר לרמה השנייה. הקריסה היא של גבולות העצמי והאדם או עומד על סיפה של הפרעת אישיות גבולית או אף מחלת נפש של ממש, כגון סכיזופרניה). 

וכאן אנו מגיעים לפגיעה רגשית ברמה השלישית. כאן האדם גם פונה נגד עצמו אך רגשותיו הם תחת שליטה ומידור הדוקים (אולי במקרים מסוימים, הדוקים מידי) – האדם מהודק ושולט על רגשותיו יותר מאשר הם שולטים בו (כמו במישור הקודם, מישור מס. 2),
במצב כזה הרגשות במצב של פגיעה - לא יוכלו להתפזר לצדדים ולגרום להרס של המערכת הפסיכולוגית כמו בצונמי, כאן האדם מאוד בשליטה ועל כן הוא לא יאפשר לפגיעה להופיע ברמה הרגשית. הוא מדחיק את הפגיעה עד לרמת הגוף. הפגיעה תופיע ותגרום לנזק במישור הגופני (מחלה גופנית). שעלולה אף להיות מחלה הרסנית וסופנית.
במצב כזה הרגשות במצב של פגיעה - לא יוכלו להתפזר לצדדים ולגרום להרס של המערכת הפסיכולוגית כמו בצונמי, כאן האדם מאוד בשליטה ועל כן הוא לא יאפשר לפגיעה להופיע ברמה הרגשית. הוא מדחיק את הפגיעה עד לרמת הגוף. הפגיעה תופיע ותגרום לנזק במישור הגופני (מחלה גופנית). שעלולה אף להיות מחלה הרסנית וסופנית.

במקרים רבים (במצב השלישי) הגוף אכן מצליח לנקז החוצה פגיעה רגשית. אך במקרים בהם יש רצף של פגיעות או מקרים בהן הפגיעה הרגשית קשה וכואבת במיוחד – המערכת הגופנית לא יכולה לנקז את זה החוצה ואז הגוף נשאר 'תקוע' עם פגיעה רגשית ברמה הגופנית. והיא תחפש אבר חלש, אבר שהוחלש בצורה זו או אחרת והיא מתקבעת באותו אבר. וברגע שהפגיעה המכווצת והטעונה הזו מתקבעת באבר, שם יכול להתחיל גידול סרטני.

אז שוב, במצב הראשון הפגיעה הרגשית מוחזרת לפוגע והורסת או אותו, או את מערכת היחסים או את שניהם.

במצב השני
הפגיעה נשארת אצל הנפגע במישור הפסיכולוגי ובשל רגשותיו הפרועים היא מתפזרת לצדדים והורסת את כל שהיא פוגשת.

ובמצב השלישי
היא מתכווצת על ידי השליטה החזקה של האדם על עצמו, הופכת למשהו מאוד מרוכז ואז אין ברירה למערכת אלא
לדחוף אותה (מטה) כלפי הגוף, כדי שהגוף ינקז אותה החוצה.

עכשיו כמובן שישנה דרך למנוע ובמידה הרבה יותר פחותה, להפסיק את ההתדרדרות של הפגיעות הללו, למנוע מהם להפוך לקריסה של מערכת יחסים, להפוך להפרעת אישיות או להפוך לסרטן.

על האדם לפתח, לשם כך, מודעות עצמית. לבוא אל עצמו לא רק בסובייקטיביות מזדהה עם הפגיעה הרגשית, אלא דרך ווקטור ניטרלי, שבוחן את שקורה לו לא רק דרך העיניים של 'טוב לי לא טוב לי', (זו אחת המשמעיות של בגרות נפשית, שלא הרבה אנשים מצליחים להגיע אליה), אלא גם במבט לא מעורב, לא מזדהה. רק במצב כזה האדם יכול לתפוס את הפגיעה לפני שהיא חודרת פנימה, מודחקת והופכת לאנושה. רק מודעות עצמית אמתית יכולה 'לתפוס' את הפגיעה לפני שהיא יוצאת משליטה, ואז האדם שהצליח לפתח מודעות עצמית - מסוגל להתנתק ממנה (מן הפגיעה הרגשית) בכוח המודעות העצמית, המשמעת העצמית והיכולת שלו לא ללכת לאיבוד במה שקורה לו, במיוחד לא במה שמסב לו כאב רגשי.

וכשהוא 'תופס' את הפגיעה הרגשית לפני שהיא מצליחה להשתרש בפנים, עליו לנתק את תשומת הלב שלו מן הפגיעה הרגשית, אך יחד עם זה לא להדחיק אותה. כלומר להשאיר אותה באור המודעות, שני אלה הם קשים מאוד לביצוע. הרבה יותר קל להדחיק את זה לתת מודע, מחמת חוסר יכולת לשאת את הכאב הרגשי.

לסיכום:
חשוב להבין שלאחר שהפגיעה הרגשית הצליחה לחדור פנימה ( על ידי שילוב של חוסר מודעות עצמית ויכולת הדחקה) היא לא יכולה להתקיים, ובטח שלא תקופה ארוכה, ללא הזנה של הפגיעה על ידי התייחסות. ההתייחסות אל הפגיעה המודחקת נותנת לה כוח ומאפשרת לה לגדול ולהתרחב.

והיא מתרחבת במידה והאדם שנפגע חושב על הפגיעה, או חושב על האדם שגרם לו לפגיעה ומזין אותה ונותן לה אנרגיה.
פגיעה ששרדה 30 שנה והרסה מערכת יחסים, לא יכולה להחזיק מעמד אלא אם כן האדם שנפגע, מפעם לפעם, נותן לה כוח.

כך שיש לנו שלוש קריסות כתוצאה מפגיעה רגשית שהודחקה וקיבלה הזנה, בעת ובעונה אחת: קריסה של מערכת יחסים, קריסה של איזון נפשי, וקריסה של הגוף.

עד כאן לגבי השפעת פגיעה רגשית על האדם כפי שהיא מתפלגת על פי מבנה האישיות של האדם (ומצב הרגשות שלו) לשלוש חטיבות שונות של קריסה (כתוצאה מן הפגיעה הרגשית).

אך כדי להיפגע באופן כה קשה עד שזה מביא לפגיעה אנושה שמובילה לקריסה של מערכת כלשהי – יש צורך גם במטען גנטי מסוים, שניתן לקרא לו: ''אנשים רגישים במיוחד'', ''עדיני הנפש'', וכו'. (אנשים שאולי מאוחר יותר יהפכו לאמנים יוצרים או שיתויגו על ידי החברה כאאוטסיידרים).

הצירוף הזה של פגיעות פוטנציאלית גבוהה (אנשים רגישים ועדיני נפש) ופגיעה רגשית עוצמתית מצד מישהו שבדרך כלל קרוב אלינו באופן כלשהו – הם שעלולים להוביל לאחת משלושת הקריסות שתוארו מעלה:
א. קריסת מערכת היחסים עם הפוגע
ב. קריסת גבולות השפיות והאיזון הנפשי והפסיכולוגי.
ג. קריסת הגוף ע לידי גידול סרטני או מחלה מסכנת חיים אחרת.

גבריאל רעם   |   9/10.10.13   |

הוספת תגובה
ראשון קודם [ 1  2 מתוך 2 ] הבא אחרון